פסק-דין בתיק ת"א 6425/04

כתב התביעה

1.         התובע (להלן - "שמואל") איש עסקים, העוסק, לטענתו, במסחר בינלאומי ובמימון עסקאות בינלאומיות, הגיש תביעה נגד ארבעה נתבעים: ג'אסהב בנימין (להלן - "בנימין"), דוד בן נון (להלן - "דוד"), גבריאל ננקשוילי (להלן - "גבריאל") ורפי ננקשוילי (להלן - "רפי"). הנתבעים 2-4 ייקראו בהתאם לצורך - "האחים". האחים לא הגישו כתב הגנה וניתן נגדם פסק דין בהיעדר.

2.         בכתב התביעה המקורי פירט שמואל מספר עסקאות אשר נקשרו בעל-פה בינו לבין הנתבעים. כנטען, מאחר והנתבעים לא שילמו לשמואל את המגיע לו בהתאם להסכמים שנכרתו ביניהם, הגיש תביעה לקבלת המגיע לו מהם. בכתב התביעה המתוקן, שהוגש לאחר שהוגשו כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד, ואשר נטען בהם כי אין יריבות בין שמואל לבנימין, הוסיף שמואל טענה נוספת בסעיף 3 לכתב התביעה, כדלקמן:

"התובע [שמואל] והנתבע [בנימין] היו מצויים בקשרי ידידות, התגוררו סמוך האחד לשני בוינה והיו חלק מהקהילה היהודית בוינה. בנסיבות אלו, כל העסקאות אשר נקשרו בין הצדדים, לא הועלו על הכתב ואף לא נכרתו חוזים בכתב, אלא, וכמנהג סוחרי האזור, וביחוד מזרח אירופה, סיכמו הצדדים בע"פ את פרטי העסקה, ובמקום חתימה על הסכם, 'לחצו ידיים'. יתרה על כך, התובע התקשר, באופן אישי, עם הנתבע, בעסקאות כאמור, כאשר בסופו של יום, הסחורה הועברה לחברות שבבעלות הנתבע וחשבוניות הונפקו ע"י חברות שבבעלות הנתבע, וזאת משיקולי מס וכן שיקולים מסחריים נוספים כאלו ואחרים של הנתבע."

3.         לפני הגשת תביעה זו, הגיש שמואל תביעת חוב אחרת נגד בנימין המתבררת בבית משפט השלום בתל-אביב, בגין הלוואה שנתן, לטענתו, לבנימין לרכישת דירה בנתניה ואשר לטענת שמואל הסכום הועבר לבנימין בחודש נובמבר 1998 (ת"א 189811/02). הדיון בתביעה טרם הסתיים והצדדים מחכים להכרעת בית משפט זה.

4.         בכתב התביעה המתוקן פירט שמואל העסקאות בגינן טרם קיבל את כספו מהנתבעים:

            עסקת הטכסטיל הראשונה: כנטען, ביום 14.2.1996 התקשר שמואל עם בנימין והאחים לרכוש מוצרי טכסטיל בסך של 115,000 דולר ארה"ב. סוכם בין שמואל לבין הנתבעים כי התמורה תועבר אליו בשלב מאוחר יותר, לאחר מכירת הסחורה. שמואל "היה שותף סמוי ובעל סמכות לביצוע עסקאות" (תוספת בכתב התביעה המתוקן) בחברת ALDGATE WAREHOUSE Ltd. (להלן - ALDGATE ), אשר בבעלות שותפיו. שמואלהעביר את הסחורה לגבריאל ורפי באמצעות חברת ALDGATE ואלה העבירו את הסחורה לדוד ולבנימין, אשר שהו באותה עת ברוסיה (בכתב התביעה המקורי נאמר, כי הסחורה הועברה לנתבעים ללא ציון היעד). על חשבון העסקה שולם לשמואל סך של 50,000 דולר ארה"ב והנתבעים נותרו חייבים לשמואל סך של 65,000 דולר ארה"ב. לאחר שנקפה למעלה משנה והחוב לא שולם, הבהיר בנימין לשמואל, כי יחזיר לו את החוב בצירוף ריבית ובסך הכל הועמד החוב על סך של 70,000 דולר ארה"ב. בחודש דצמבר 1997 נסע שמואל למוסקבה שם נפגש עם דוד ובנימין והללו העבירו לידיו סך של 20,000 דולר ארה"ב במזומן. באשר ליתרת החוב, אמר בנימין לשמואל, כי עם בוא החורף ישיב לו את יתרת החוב (בכתב התביעה המקורי ישנה תוספת והיא שהנתבעים ימכרו את מלאי הנעליים המוחזק בידיהם ומכספי התמורה ישיבו לשמואל את החוב). בגין עסקה זו נותרו הנתבעים חייבים לשמואל סך של 50,000 דולר ארה"ב, כנטען.

5.         עסקת הנעליים: במהלך חופשה של שמואל והאחים בים המלח בקיץ 1998 הציעו הנתבעים לשמואל כי ישתף עמם פעולה ברכישת נעליים מחברת SANTORI בהונג קונג, ואשר יימכרו ברוסיה בשוק המקומי. המימון של העסקה ייעשה על-ידי שמואל. הוסכם כי שמואל יקבל החזר השקעתו בתוספת 20% רווח. שמואל נעתר להצעה והשקיע בעסקת הנעליים סך של 300,000 דולר ארה"ב, כלהלן: סך של 220,000 דולר ארה"ב ברכישת הנעליים מ-SANTORI, סך 30,000 דולר ארה"ב עבור הובלת הסחורה ואחסונה וסך 50,000 דולר ארה"ב עבור שכירת נקודות מכירה בשוק במוסקבה. משיקולי מיסוי, רכישת הנעליים נעשתה בשמה של חברת DGRB, חברה בבעלות האחים ובנימין. התשלום בסך 270,000 דולר ארה"ב עבור רכישת הסחורה נעשה באמצעות העברות בנקאיות מחשבונו של שמואל בבנק דיסקונט בישראל לחשבון הבנק של SANTORI. את הנעליים הזמינה חברת DGRB והחשבוניות של SANTORI נשלחו אליה. בכתב התביעה המקורי נאמר, כי מכיוון שהנתבעים לא יכלו לממן את עלויות ההובלה מהונג קונג לרוסיה, מימן שמואל את אחסנתה של הסחורה בהמבורג והובלתה מהמבורג לרוסיה. טענה נוספת שהושמטה מכתב התביעה המתוקן היא, כי הנתבעים טענו בפני שמואל שנקלעו למצוקה כספית ובקשו ממנו הלוואה בסך 100,000 דולר ארה"ב. בגין עסקה זו נותרו הנתבעים חייבים לשמואל סך של 300,000 דולר ארה"ב, כנטען.

6.         עסקאות הקפה: לאחר ביצוע עסקאות הטכסטיל והנעליים, דלעיל, פנו האחים ובנימין לשמואל וביקשו ממנו הלוואה בסך של 100,000 דולר ארה"ב לביצוע עסקת קפה. האחים ובנימין טענו כי אין ברשותם אמצעים כספיים לממן קניית קפה בכמות מסחרית ולהובילו ממדגסקר לאירופה. שמואל הגיע עם בנימין למדגסקר ביום 12.10.98. שניהם שהו שם במשך שבועיים, ובחנו את כדאיות העסקה. במהלך חודש אוקטובר 1998 הלווה שמואל לאחים ולבנימין סך של 100,000 דולר ארה"ב למימון העסקה. לפי נספח ו' לכתב התביעה, ההעברה הבנקאית נעשתה ביום 13.10.98, בעת ששמואל שהה במדגסקר. הסכום הועבר לבקשת הנתבעים לחשבון של חברה בהונג קונג. בכתב התביעה המקורי נאמר כי מאחר שאת הקפה היה ניתן לרכוש רק תמורת מזומנים, משכו הנתבעים את הכספים שהועברו לחשבון הבנק, והעבירו אותם לשמואל ברוסיה בדרכו למדגסקר. עוד נאמר בכתב התביעה המקורי, כי שמואל חזר למדגסקר ביום 19.11.98 ושהה שם עד ליום 30.11.98 כדי לפקח על הובלת הקפה, מיונו ואריזתו.

הקפה שיובא לאוסטריה נרכש במחיר 220,000 דולר ארה"ב. בנוסף, שולם סכום של 50,000 דולר של ארה"ב עבור הכנת תשתית ודמי הובלה. הקפה נמכר לחברת ALVORADA בשתי עסקאות בסך כולל של 315,505 דולר ארה"ב. בנוסף למחיר ששולם עבור רכישת הקפה.

כאשר שבו שמואל ובנימין לארץ מהנסיעה הראשונה למדגסקר, נפגשו הצדדים בים המלח, ושם סוכם כי שמואל ייכנס כשותף בעסקת הקפה, בין היתר, על מנת שהאחים ובנימין יחזירו לו בדרך זו את חובם לשמואל. בפגישה הזו לא הכחישו הנתבעים את חובם לשמואל בגין עסקאות הטכסטיל והנעליים בסך של 350,000 דולר ארה"ב, אך הוסיפו, כי אין בידם להשיב לו סכום זה.

לצורך מימון עסקת הקפה הראשונה לעיל נדרשה השקעה בסך של 300,000 דולר ארה"ב - 150,000 דולר ארה"ב מכל צד. הנתבעים הציעו, כי ההלוואה ששמואל נתן בסך 100,000 דולר ארה"ב תחשב כהשקעה וסך נוסף של 50,000 דולר ארה"ב יהיה עבור חלקו של שמואל בעסקה על חשבון חובם של הנתבעים לשמואל בגין עסקת הטכסטיל הראשונה. עוד סוכם בין הצדדים כי עם מכירת הקפה יעבירו הנתבעים לשמואל את השקעתו בעסקה וכן חלקו ברווחים בסך 20%. בכתב התביעה המקורי נאמר כי לאחר מכירת הקפה יעבירו הנתבעים לשמואל את  חלקו בעסקת הקפה וכן כספים שהנתבעים חבים לו בגין השקעותיו בעסקאות קודמות, בצירוף רווחים (ללא פירוט).

            שמואל יצר קשר עם חברת ALVORADA, באמצעות ראש הקהילה היהודית באוסטריה, אורי גילקרוב. חברת ALVORADA עמדה על כך כי העסקה תיערך באמצעות שמואל, מאחר שיש לו שם בקהילייה העסקית באוסטריה, ולנוכח המלצתו של גילקרוב. שמואל שלח לחברת ALVORADA דוגמאות ממלאי קפה שנרכש וחברת ALVORADA הסכימה לרכוש את הקפה. הקפה נמכר לחברת ALVORADA בשתי עסקאות: הראשונה בסך של 155,000 דולר ארה"ב (בחשבונית נספח ח' לכתב התביעה נרשם הסכום 155.295 דולר ארה"ב), והשניה בסך של 160,210 דולר ארה"ב, ובסך כולל של 315,210 דולר ארה"ב, שהועברו לחברת J. B. JASCHAEV, חברה בבעלות בנימין. שמואל לא קיבל בעסקאות אלה לא את השקעתו ולא את חלקו ברווחים.

לאחר שהושלמו עסקאות הקפה הראשונה והשניה, ביקשו הצדדים לעשות עסקאות נוספות בקפה והסכימו כי התמורה והרווחים שהתקבלו מחברת ALVORADA לא ימומשו ולא יחולקו לצדדים, אלא יושקעו בעסקת קפה נוספת. בכתב התביעה המקורי נאמר גם כי מאחר והתמורה משתי העסקאות הראשונות של הקפה לא היתה רווחית, הועברו הכספים למדגסקר והושקעו בעסקה נוספת של קפה.

            לאחר ששמואל לא קיבל מידע במשך מספר שבועות בנוגע לעסקת הקפה נוספת, פנה לבנימין לברר אם נרכש קפה נוסף במדגסקר. בנימין ענה כי נרכש קפה אך לא בכמות מסחרית והוא ממתין לרכוש כמות מסחרית ואז לייבא את כל כמות הקפה ממדגסקר. פניה נוספת של שמואל נענתה באותה תשובה. שמואל לא היה מודע אז לעובדה, כי בנימין והאחים עשו שתי עסקאות נוספות בקפה, כדלקמן:

            בחודש ספטמבר 1999 נסע שמואל למוסקבה לפגוש את דוד. בפגישה זו הודה דוד כי בנימין מכר קפה, ללא ידיעתו של שמואל, לחברת ALVORADA בשני מועדים: 7.4.99 ו-2.6.99, תמורת סך של 91,035 דולר ארה"ב ו-42,900 דולר ארה"ב, בהתאמה. חברת ALVORADA אישרה לשמואל כי בתאריכים האמורים רכשה קפה מחברת J. B. JASCHAEV, וכי לא היתה מודעת לכך כי שמואל אינו יודע על שתי העסקאות. בפגישה שנערכה לאחר מכן, בנוכחות גבריאל ורפי, הודה בנימין בפני שמואל כי עשה שתי עסקאות נוספות בקפה "ואכל את הכסף". שמואל דרש את השקעתו הכספית בסך 400,000 דולר ארה"ב, בגין כל העסקאות וכן את הסך של 208,000 דולר ארה"ב בגין עסקת הטכסטיל.

            בעת הכנת כתב התביעה, נודע לשמואל מחברת ALVORADA כי בנימין עשה עוד שתי עסקאות קפה במועדים 3.4.00 ו-7.8.02, תמורת סך של 50,400 דולר ארה"ב וסך של 130,982 דולר ארה"ב, בהתאמה.

            חברת ALVORADA שילמה לבנימין בגין כל עסקאות הקפה סך של 575,174 דולר ארה"ב והרווח מעסקאות אלה הוא כ-300,000 דולר ארה"ב. לפיכך טען שמואל בכתב התביעה כי הוא זכאי להחזר השקעתו בסך של 100,000 דולר ארה"ב ולפי חלקו ברווחים, שהוא 20%, זכאי שמואל לסך של 60,000 דולר ארה"ב. סכומים אלה לא שולמו לשמואל. בכתב התביעה המקורי נקב שמואל בסכום של 150,000 דולר ארה"ב המגיע לו בגין עסקת הקפה.